ידיעה שיפוטית

 "ידיעה שיפוטית" אשר מהווה מעין חריג ייחודי לדיני הראיות ומאפשרת לשופט היושב בדין להחליט על עובדות מסוימות באופן עצמאי מבלי שצד שטען לעובדה הוכיח אתה בעצמו.

הכללים המקובלים בבית המשפט 

כיום בבית המשפט ישנו עיקרון מנחה הרוצה להסתמך על עובדה – חייב להוכיח אותה בעת הדיון המשפטי. במישור הפלילי עת מוגש כתב אישום כלפי אזרח, נדרשת התביעה להוכיח את קיומה של עובדה להן היא טוענת. הוכחה זו נעשית באמצעות כללי דיני הראיות בכללן באמצעות עדות של הקורבן עד או עדות מומחה, חוות דעת מומחה, מסמכים ועוד. 

כך במישור האזרחי כאשר במסגרת תביעה מסוימת נטענות טענות לקיומן של עובדות שונות, הרי שעל הצד שטוען אותן להוכיח באמצעות תצהירים, עדות פרונטלית, מסמכים, חוות דעת ועוד. ומאידך הצד שכנגדו מוגשת התביעה או כתב האישום במישור הפלילי, נדרש להוכיח מנגד את הגנתו באותם כללים.

עיקרון חשוב ונוסף הוא כי שופט בבואו להחליט בדין, אינו רשאי להסתמך על עובדה שלא הוכחה בדיון. בשונה מהלכה של בית משפט מעלה, עליה כן ניתן להסתמך.

היכולת לחקור 

עיקרון חשוב הוא היכולת של הצדדים לחקור את הראיות הללו שהוצגו והוכחו, לעמוד על טיבן אף לנסות להזים אותן.

חריג לעניין זה היא הידיעה השיפוטית

כאשר בית משפט עושה שימוש בידיעה שיפוטית, הרי שהוא מחליט לגבי קיומה של עובדה מסוימת כלפיה נטען בדיון – ללא הזדקקות להוכחה. כלומר בית המשפט נסמך על ידיעתו השיפוטית שלו עצמו בעניין זה. בית המשפט קובע ממצא ללא קבלת ראיות, כי הדבר הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה. העיקרון חל הן במשפטים האזרחיים והן במשפטים פליליים. 

ההסתמכות על העיקרון אפשרית בעיקר בשלוש קטגוריות של עניינים:

(א) עובדות ברורות הידועות לכל אדם סביר גם ללא עיון במקורות כלשהם.

(ב) עובדות הניתנות לבירור ולקביעה מדויקת על ידי היזקקות מהירה ונוחה אל מקורות אשר אינם שנויים במחלוקת.

(ג) עניינים הכלולים במסגרת ה"דין", אשר לגביו מורה החוק שהוא כמפורסמות שאינן צריכות ראייה. 

אט אט הגיעו לכלל הכרה כי ניתן להרחיב את המושג והשימוש של ידיעה שיפוטית, כך שיכלול תחום של עובדות שאמנם אינן ידועות לכל, אך הניתנות בקלות רבה לבירור מידי ומדויק, באמצעות  מקורות מוסמכים אשר אינם שנויים במחלוקת. עניין זה התרחב וכולל תחומי מרחב רבים שכוללים, עקרונות מדעיים, עובדות היסטוריות, קיומם של מנהגים וענייני מדינה- כגון ריבונות, גבולות, הכרה, קיום מוסדות שונים ועוד דברים רבים נוספים. כמה ימים יש בכל חודש, מיקום סניפי בנק ברחבי הארץ, פרישת בתי ספר ועוד נושאים רבים.

לסיכום

כלל חשוב זה – אינו נשען על ידיעה ספציפית שבמומחיות השופט היושב בדין, אלא בידיעה כללית רחבה שידועה לכל אדם, ידע כללי בנוגע לקשת חיינו. ברם, אם שופט ייטה להשתמש במומחיות הפרטית שלו עצמו שרכש, כגון שופט שלצורך הדוגמא רוכב אופניים מקצועי ודן באירוע גניבה של אופניים מסוג "פינרלו" שהגנב טוען שמכר בסכום של 200 ₪ והשופט מתוך ידיעתו הבלעדית והייחודית שרכש עקב עיסוקו זה יעיר כי עכרם האמיתי הוא 50,000 ₪ – הרי שזו לא ידיעה שיפוטית ויידרש עד מומחה לקביעת ערך האופניים. כפי שבעבר מתח בית המשפט העליון ביקורת על שימוש בידיעה אישית כביכול ידיעה שיפוטית:

בערעור על פסק דין שבו ציין השופט: "סבורני שאני רשאי להשתמש בידיעתי האישית ובניסיוני בענייני נגרות" קבע השופט לנדוי בימ"ש עליון:  מומחיותו של השופט המלומד במקצוע הנגרות כבודה במקומו מונח, אך כשלעצמי אני סבור שאסור היה לו להשתמש בידיעתו האישית בעניין זה, שאינו מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה"

http://greenbook.co.il/card/8325/11517