כספים שהורים מעבירים לילדים- מתנה או הלוואה?
לפני זמן מה פנתה אליי אם חד-הורית בשנות ה-60 לחייה, שביקשה שאייצג אותה בהליך מול בנה. מדובר היה בסכום של כ-400,000 ש"ח, שאותו העבירה לו לאורך כמה שנים כדי לעזור לו "להתייצב כלכלית"- לרכוש דירה, לסיים חובות, ואפילו לפתוח עסק קטן. לאורך כל התקופה היא סמכה עליו, לא דרשה הסכם, ולא ביקשה תשלום.
כשניסתה לדבר עמו לאחרונה על החזר נתבקשה "לא להפריע לו", ונענתה בציניות שהוא רואה בכסף הזה מתנה גמורה, "כמו כל הורה תומך". משם, הדרך להליך משפטי הייתה קצרה אך מורכבת.
האם מדובר בהלוואה שעל הבן להשיב, או במתנה שאין עליה חרטה?
מה קובע החוק?
המשפט האזרחי מבחין בין מתנה- שאין עליה זכות חזרה אלא במקרים חריגים, לבין הלוואה- שהיא התחייבות חוזית מובהקת, גם אם לא נחתם חוזה פורמלי.
הקושי מתחיל כשהעברת הכספים נעשתה בין קרובי משפחה, בלי מסמך, בלי תנאים, ובלי ראיות ברורות.
במילים פשוטות: אם הייתה כוונה להחזיר – זו הלוואה. אם לא – זו מתנה.
מה בודק בית המשפט?
במקרים כאלה, הפסיקה קובעת כי יש לבחון את כוונת הצדדים בזמן מתן הכסף לא בדיעבד כשהיחסים התערערו.
הקריטריונים כוללים:
- האם דובר על מועד להחזר?
- האם הייתה בקשת החזר, ולו בעל פה?
- האם בוצעו תשלומים חלקיים?
- מה טיב הקשר בין הצדדים?
- האם מדובר היה בסכום חריג ביחס ליכולת הכלכלית של ההורה?
ומה קורה כשמדובר באמת במתנה?
בית המשפט לא ממהר להפוך מתנה להסכם מחייב. אם הורה נתן סכום מתוך נדיבות, ללא בקשת החזר, בלי עדות ברורה, ובלי ראיות, הסיכוי לקבל את הכסף בחזרה נמוך.
גם אם יחסי המשפחה משתנים, חזרה ממתנה אפשרית רק אם הוכח שמקבל המתנה נהג בכפיות טובה קיצונית, וגם אז לא תמיד בית המשפט יתערב.
לסיכום
במערכות יחסים משפחתיות, במיוחד כשמעורבים סכומים משמעותיים, חשוב לא לערבב בין רגשות לחוזים. העובדה שמדובר בילדים אינה פוטרת מהצורך להסדיר תנאים, לתעד העברות כספיות, ולהבהיר מהי כוונת ההורה – הלוואה או מתנה.
ולצד הפן המשפטי- כדאי לזכור: גם אם הכסף חוזר, היחסים לרוב לא.
