לשון הרע- הגבול בין חופש הביטוי לבין פגיעה בשם הטוב
במאה ה־21, כל אדם עם מקלדת הוא עיתונאי. כל פוסט בפייסבוק, ציוץ בטוויטר או ביקורת בגוגל עלול להפוך לזירה משפטית. כולנו מרגישים חופשיים להביע דעה, לשתף חוויות ולהזהיר אחרים. אך האם כל ביטוי כזה הוא חוקי? מתי זה הופך לבעיה משפטית? כאן נכנס לתמונה חוק איסור לשון הרע- חוק שנמצא בלב המתח שבין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב.
לשון הרע מוגדרת בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 כפרסום שעלול: להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג;לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית וכד'; לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.
החוק אינו עוסק רק במה שהאדם מרגיש, אלא גם באיך אחרים עשויים לתפוס את הדברים. במילים אחרות, לא צריך שהתוצאה תקרה בפועל, די בכך שהפרסום עלול לגרום לה.
כמובן, במדינה דמוקרטית חופש הביטוי הוא ערך יסוד. מותר ואף רצוי להביע ביקורת, במיוחד כלפי בעלי תפקידים, עסקים או שירותים ציבוריים. אבל יש גבול והוא עובר במקום שבו הביטוי הופך פוגעני, שקרי או מבזה, למשל: ביקורת עניינית: "השירות במסעדה היה איטי והאוכל לא היה טעים"- מותר. השמצה: "הבעלים רמאי שגונב מלקוחות"- עשוי להיחשב לשון הרע.
בעידן שבו כל אחד יכול לפרסם פוסט, ציוץ או ביקורת בלחיצת כפתור, גבולות חופש הביטוי נבחנים מחדש מדי יום, במיוחד כשהם פוגשים את הזכות לשם טוב.
חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה–1965, קובע שפרסום שעלול להשפיל אדם, לבזותו או לפגוע במעמדו- עלול להיחשב לעוולה אזרחית, גם אם לא נגרם נזק בפועל.
מצד אחד, ישנה חשיבות עליונה לשיח פתוח וביקורתי בחברה דמוקרטית; מצד שני, על הציבור לדעת שהשמצה, האשמה חמורה או פגיעה במוניטין, במיוחד אם הן כוזבות, עלולות להיחשף לתביעת פיצויים, גם כאשר הדברים נאמרים ב"כוונה טובה".
החוק מעניק הגנות, כגון אמת בפרסום (סעיף 14 לחוק) או הבעת דעה בתום לב (סעיף 15 לחוק), אך הן מוגבלות ומותנות. במיוחד בעידן הדיגיטלי, שבו כל טוקבק או סטטוס עשוי להגיע לאלפי אנשים, האחריות על הדיוק, הסגנון והכוונה של כל פרסום, חלה על הכותב.
אם בית המשפט קובע שנאמרה לשון הרע, רשאי התובע לקבל פיצויים גם ללא הוכחת נזק, עד לסכום של 50,000 ש"ח, ובמקרים שבהם הוכחה כוונה לפגוע, הפיצוי עשוי להגיע לפי שניים. בנוסף, בית המשפט יכול להוציא צו מניעה לצורך הפסקת פרסומים עתידיים פוגעניים, ולעיתים גם לחייב את הנתבע בפרסום התנצלות או הבהרה, בהתאם לנסיבות המקרה ולשיקול דעתו של בית המשפט.
שיימינג אינו תמיד לשון הרע, אך פעמים רבות הוא חוצה את הגבול, והמשפט האזרחי עומד שם- עם תג מחיר לא מבוטל.
חופש הביטוי הוא לא רישיון לפגוע, להעליל או להשפיל. ולכן, אם יש לכם מה לומר- תאמרו. אבל תבדקו פעמיים אם אתם מביעים ביקורת עניינית או האשמה חמורה. כי אם תעברו את הגבול, אתם עלולים למצוא את עצמכם בצד הלא נכון של כתב התביעה.
