נבחן במצב של מתנה או ירושה לאחד מבני הזוג, האם המתנה או ירושה הם רכוש משותף של בני הזוג?
מתי כן?
כעת אסביר:
כוונה שיתוף ספציפי
במשך שנות החיים המשותפים צוברים בני הזוג רכוש רב כמו עסק, חשבון משותף, תוכניות חיסכון, כאשר החלק המהותי והמשמעותי ביותר שבו היא דירת המגורים! רוב הזוגות בשנות חיים אלו, אינם נוטים לעמוד על "הדקויות" שברבות הימים תהיינה משמעותיו ביותר, על שם מי רשום הרכוש ובפרט הדירה, שמרכזת את הערך הרב ביותר ונחשבת "לגולת הכותרת" של הרכוש המשותף. אולם, שמתרחש משבר ופרידה, ועולה צורך "לפרק את החבילה" ולחלק את הרכוש, כי אז יש חשיבות יתרה לדקויות הללו.
מהו החוק המתייחס לעניין זה?
לזוגות שנישאו אחרי 1974, החוק הקובע הוא חוק יחסי ממון. כאשר סעיף 5 (א) (1) קובע כי לעת גירושין, יחולק הרכוש אשר צברו בני הזוג במהלך הנישואין, בחלקים שווים ביניהם. למעט, רכוש אשר הושג במאמץ לא משותף, כגון מתנות, ירושות וכספים שכל אחד מבני הזוג, צבר לפני הנישואין.
מה עם רכוש שקנה בן הזוג טרם הנישואין, או שניתן במתנה ע"י ההורים?
ובכן, על פי חוק זה רכוש שנצבר על ידי בן הזוג טרם הנישואין, ומתנות לא יחולקו בעת פרידה וגירושין, וכי מדובר ברכוש אישי פרטי.
האם הוא מתייחס רק לזוגות נשואים?
לא רק לזוגות נשואים, אלא גם לידועים בציבור, לזוגות חד מיניים, זוגות מעורבים, חסרי דת ואחרים.
הלכת כוונת השיתוף בנכס ספציפי
לאור הדיסוננס בין המציאות ולשון החוק, נוצר מצב שבו מקרים רבים של זוגות המתדפקים על דלתות בית המשפט ומבקשים מזור, כמו במקרים רבים אחרים כאשר החוק אינו עונה על הנדרש, נעתר בית המשפט לצורך של בציבור בארץ, והתווה דרך ופתרון לבעיה שנובעת מכורח המציאות. שעיקרה מתבסס לא רק על הרישום היבש של הנכס, לא רק על העובדה שבן זוג שהביא אתו את הנכס, אלא בחינה מעמיקה שעניינה בדיקה להוכיח אם הייתה כוונת שיתוף מצד בן הזוג, בנכס ספציפי מתוך רכושם של בני הזוג, גם אם מדובר בנכס שהוא לא בר איזון משום שניתן במתנה או בירושה או שנרכש על ידי בן הזוג טרם הנישואין, כגון דירת המגורים, הנשענים על כללי צדק והגינות אלמנטריים ולא רק על רישום במסמכים ורשויות בלבד.
נדגים: בן זוג שרכש דירה טרם נישואיו ורשם אותה בטאבו על שמו. במהלך שנות נישואיו, דירה זו הורחבה ושופצה מכספי קרן השתלמות של בת זוגו, או שדירה זו נמכרה ותחתיה נרכשה דירה גדולה יותר ממשכנתא משותפת, האם אין הציפייה של בת הזוג כי נוכח ההשקעה שלה תרכוש חלק שערכו מחצית מערך הדירה?
נטל ההוכחה
יחד עם זאת, נדגיש כי כל מקרה לגופו! בית המשפט בוחן כל מקרה באופן ספציפי פרטני. ולעניין זה צד אשר מבקש לקבל חלק בדירת בן הזוג הרשומה על שמו, הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה", היינו על בן הזוג להוכיח כוונת שיתוף ספציפי. אולם, למרות זאת בכפוף לכללי הצדק וההגינות ישנם מקרים בהם יידרש בן בזוג שהדירה בבעלותו להוכיח כי לא הייתה לו כוונת שיתוף. נשיא בית המשפט המחוזי, השופט שפירא בבע"מ 818/05 פלונית נ' פלוני קבע כי בן זוג שרכש דירה בתקופת הנישואין אף אם המימון הוא ממקורותיו הפרטיים: "יוצר מצג כלפי בן זוגו כי יוכל לשכון לבטח בדירה, וזו תהיה רכוש משותף וזאת, משלא נתן סימנים כי בדעתו לשמור על רכושו זה בפקיעת הנישואין. מוסד "הסכם ממון" שיצר המחוקק, נותן מענה לבן הזוג שאכן דעתו הנחרצת היא לא לשתף את בן זוגו בדירה זו". כלומר, על בן הזוג המחזיק בדירה להדגיש בפעולה אקטיבית בפני בן זוגו כי רכוש זה שלו ואין לו כוונה לשתף בו את בן זוגו – אם אין לך כוונת שיתוף בנכס הספציפי תעשה מעשה אקטיבי כמו הסכם ממון, כך שיובהר לבן הזוג כי אין לו חלק ונחלה ברכוש לאור הסכם הממון, תבהיר באופן ברור!
נדרש גם דבר מה נוסף
אולם, מקרים בהם פסק בית המשפט העליון שפסיקותיו משמשות הלכה לערכאות מטה, וקבע כי נדרש נטל הוכחה בדמות דבר מה נוסף כך בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני נקבע כי :
" כאמור, הפסיקה קבעה במרבית המקרים כי "דבר מה נוסף" אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" הינו השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס. אכן, השקעה כזו, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי. יחד עם זאת, לא מדובר בתנאי הכרחי שאין בלתו. כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים טענת מניעות לבן הזוג הרשום, ובוודאי גם במקרה שבו מבוצעת הטעיה אקטיבית מצד בן הזוג הרשום המצויה על גבול המרמה [כפי שהתרחש בעניין יעקובי, ראו דברי הנשיא מ' שמגר שם בעמ' 573-572]. עם זאת, על מנת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס אין צורך להציב רף הוכחה גבוה של הטעיה אקטיבית, ודי במצגים נמשכים בדבר כוונה למכור את דירת המגורים ולרכוש דירה חדשה משותפת, כפי שהתרחש במקרה דנן. בן הזוג הרשום שמציג מצגים נמשכים כאלה יהיה מנוע מלטעון בדיעבד כי לא די בהם כדי לבסס כוונת שיתוף ספציפית בנכס".
לעניין דבר מה נוסף, הרי שמעבר להשקעה רצינית בדירה מצד בן הזוג, גם עדויות חיצוניות של עדים שיהיו מהימנים על בית המשפט שיתמכו ויחזקו את הטענה כי הייתה כוונת שיתוף בנכס ספציפית תקים לבן הזוג חזקה בעניין זה או סימנים אחרים חיצוניים שיצביעו על המגמה ויחזקו אותה. נדגיש כי לא כך הדבר במקרים קיצוניים של זוג שחי תקופה קצרה יחד, נדרש בסיס איתן ומוצק על מנת לעגן את הטענה.
בעניין בע"מ 10734/06 נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שקבע שלאישה קמו זכויות בדירת המגורים שנרשמה על שם הבעל. באותו מקרה דובר על בני זוג שהיו נשואים כ-22 שנים והתגוררו בדירת המגורים במשך שנים רבות וגידלו בה שני ילדים. נקבע כי זכותה של האישה בדירת המגורים אינה נלמדת אך ורק משנות הנישואין הארוכות אלא גם מהשתתפותה בשיפוצי הדירה ובהרחבתה בשני מועדים וממערכת היחסים הכלכלית ההדדית ששררה בין שני בני הזוג באותו מקרה.
משרד עורכי דין מזרחי מויאל ושות'
